גירודים הינם תופעה אשר גם אם היא מתרחשת לפרק זמן קצר וזמני, היא מציקה וגורמת לסבל אצל המטופל. הגירוד עלול לנבוע מעקיצת יתוש, אלרגיה לחומר מסוים, ואף ממחלת עור כדוגמת אטופיק דרמטיטיס (או אסתמה של העור הגורמת למעשה ליובש עור קיצוני), כתוצאה משפעול יתר של מערכת החיסון.
המנגנון העומד בבסיס הגירוד, מתבסס ומונחה על ידי הפרשת היסטמין אשר מגרה את מערכת העצבים, והוא זה אשר אחראי לתחושת הגירוד. היסטמין ידוע כחומר האחראי לדלקות ואלרגיות שונות.
המחקר החדשני, אשר נעשה בשיתוף של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת הרווארד, מוכיח כי ישנם תאים ספציפיים השייכים למערכת העצבים, והם אלה אשר אחראיים לתחושת הגירוד בתגובה לגירוי מסוים. החוקרים בדקו מספר גירודים אשר נבעו מסיבות שונות, וניסו להבין ולראות האם קיים מנגנון זהה להיווצרות שלהם, והאם קיים טיפול או חומר אשר יוכל לעזור או לשכך גירודים מכל סוג שהוא.
מהלך המחקר
המחקר התבצע בחיות מעבדה קטנות כדוגמת עכברים וחולדות (in vivo) אשר במהלכו הוזרק להם לידוקאין טעון חשמלית. הלידוקאין אמור, למעשה, להשתיק את הכאב בגוף, באמצעות חדירה לתאים וחסימת תעלות הנתרן האחראיות לעירור התחושה.
הלידוקאין הינו חומר ידוע אשר נעשה בו שימוש ליישום זה כבר שנים רבות. הלידוקאין בו נעשה שימוש במחקר זה, הוטען חשמלית בכדי למנוע את כניסתו לתאים. ההנחה הייתה כי באמצעות הטענת החומר, הם יצליחו למנוע מהלידוקאין עצמו להרדים את התאים בגוף, ולכן יאפשרו לו לטפל רק בסיבים הפתוחים, שנפתחו כתוצאה מהגירוי.
כאשר הלידוקאין המוטען הוזרק לחיות המעבדה הוא לא הצליח, כמצופה, להיכנס לתאים אלא הוא נכנס לסיבים שנפתחו בתגובה לגירוי המכאיב. הוא גרם לשיכוך ושיתוק תחושת הכאבים והגירוד. הגירוי המכאיב במקרה זה של המחקר, היה חשיפת חיות המעבדה להרחת פלפל חריף. לאחר החשיפה לגירוי, הסיבים נפתחו באיתות למוח ועמוד השדרה. אולם כתגובה להזרקת הלידוקאין הטעון, סיבים אלו שותקו ולכן לא העבירו תחושת כאב. מעבר לתחושת הכאב, שותקה גם תחושת הגירוד בתגובה ללידוקאין המוזרק.
משמעות המחקר
חוקרי המחקר אשר עבדו בשיתוף עבודה בין האוניברסיטאות, טענו כי למעשה, הלידוקאין הטעון הוא זה אשר שיתק את פעולת הסיבים, אשר היו אמורים להעביר את תחושת הכאב והגירוד לעמוד השידרה ולמוח.
גם בשלב מאוחר יותר בניסוי, כאשר הזריקו את הלידוקאין הטעון כנגד חומר מגרה אשר לא גרם להפרשת היסטמין, התוצאה נשמרה, ולא נצפו גירודים. ההנחה הייתה כי המנגנונים לגירוד הינם שונים, ואינם תלויים בהכרח בהפרשת ההיסטמין. אולם הלידוקאין הטעון הצליח לפעול בשני המקרים באופן יעיל ואפקטיבי בצורה מספקת.
עם זאת, למרות התוצאות המבטיחות , המשך המחקר חייב להיעשות בחיות גדולות, כהכנה לניסויים קליניים אשר בודקים את החומר הנבדק על אנשים ומטופלים. בניסויים הקליניים, חייבים החוקרים להסיק על מינוני הטיפול הנדרש, אופן ומתן החומר היעיל ביותר, ולמידת תופעות הלוואי הפוטנציאליות המצופות מטיפול זה. גם אם הממצאים בעכברים מצליחים לדמות את המנגנונים הזהים בין חיות לאנשים, יש צורך בהמשך המחקר.
כמו כן, סביר להניח כי השימוש בזריקות לא יכול לשמש כטיפול בחירה כנגד גירודים, ולכן שאיפתם של החוקרים היא להעביר את החומר היעיל למשחות או אמצעי יעיל אחר, אשר יהיה קל יותר ליישום טיפול עתידני. נראה כי טיפול אשר יתבסס על משחות יהיה אטרקטיבי יותר למטופלים רבים, גם כנגד גירודים טריוויאליים כתוצאה מעקיצות יתושים וגם כנגד גירודים הנובעים מסיבות עמוקות יותר כמו מחלות עור, עור יבש או אלרגיה כלשהי.
